נאום טקס קבלת תואר דוקטור, אוניברסיטת חיפה, 7 במאי 2018
חברי נשיאות נכבדים, סגל אקדמי ומנהלי, בני משפחה, חברים וחברות יקרים, עמיתי מקבלי תואר דוקטור, קהל נכבד,
אני ניצב בפניכם היום, כאן בלב הכרמל, נרגש עד עמקי נשמתי, וכנגד כל הסיכויים.
לפני כמאה שנה הגיעו לחיפה סבי רבי, יוסף קוצ'ר וסבתא רבא, חיה היפה מלובלין פולין, ושכרו דירה מול הנמל, בדרך נצרת, כיום דרך חטיבת גולני.
ב 1929, בימי מאורעות תרפ"ט, ניצב בעל הבית הערבי בחזית הבניין בו התגוררו ועצר בגופו את הפורעים.
הסיפור המשפחתי שלי מייצג בעיני את עוצמת המתחים השורה בארץ הזו וגם את האחווה הטמונה בה, עד כדי הקרבה עצמית.
בעבודת הדוקטורט חקרתי דינמיקה של החלטות שיתופיות, תהליכים המזינים ומעצימים את עצמם, ואת האפשרות לעצב כללים שירתמו את האינטרסים הצרים הפועלים על מקבלי החלטות, לפעול ברוח ציבורית, לטובת הכלל.
אמנם בחרתי להתמקד בחקר תופעות במערכת המשפט הפלילי, אך המסקנות העקרוניות זהות לכל תחומי החברה. המרתק בעיני, שאותם ענקים מהם שאבתי השראה ונעזרתי בכלים שפיתחו, היטיבו לראות את החברה מתוך התבוננות בתהליכים דומים המתחוללים בטבע, בביולוגיה, בפיזיקה ובכל מקום אליו נשאו עיניהם לראות.
המחקר שלי התאפשר בזכות מנחים מתחומי דעת שונים שמצאו בתחילת הדרך את רעיון המחקר מספיק חשוב כדי לסייע בידי להגשימו, וליוו אותי במסע עד להשלמתו.
תנאי נוסף שאפשר את המחקר, הוא קיומה של תכנית לימודים ייחודית לתואר שלישי, בנושאים בין-תחומיים, שפתחה הרשות ללימודים גבוהים באוניברסיטת חיפה.
אוניברסיטת חיפה ייחודית גם במחוייבותה לפיתוח מודעות בין-תרבותית וטיפוח מנהיגות קהילתית יהודית-ערבית.
אני מלא הערכה והכרת תודה הן על כך והן על כך.
זהו לדעתי תפקיד האקדמיה; להיות בית לקידום והפצת הידע האנושי, ובמה לטיפוח שיח קשוב למחלוקות, תוך שמירה על כבוד הדדי. גם אם לא נסכים בינינו, יהיה אשר יהיה הנושא, אם נהיה פתוחים לשמוע את קולו של האחר, נוכל לכל הפחות להבין, ואולי גם לגשר.
באקדמיה אנחנו בני בלי גיל. לא הגיל הביולוגי קובע אלא הבשלות המחקרית. וזו, אין לה שיעור ולא תאריך תפוגה, ניתן להמשיך ולהיות צעיר נמרץ ברוח ובה בעת להמשיך ולהשביח במחקר. וניתן, כפי שהתרשמתי מהעשייה הרבה של המנחים שלי, לשאת את התארים כמנוף לקידום המטרות החברתיות בהן אנחנו מאמינים.
קהל יקר, לא ניתן להתעלם מכך שהאתגרים סביבנו מתעצמים. צמוד לגבולותינו נאבקים על משאבים, אמונות ושליטה, ומאז ימי המלחמה הקרה לא הייתה סכנה להתלקחות מלחמה גרעינית כבימים אלו. האנושות נדמית לרגעים כנוסעים על ספינה רעועה המתווכחים על מקום ישיבה בעודם מתקרבים למפל, במקום להושיט יד אחד לשני על מנת להגיע לחוף מבטחים.
אני מאמין באדם, בכוחו של היחיד לעמוד בפרץ מול נחשול המאיים לשטוף אותו, ביכולתו למצוא את תעצומות הנפש, לפעול ולחולל שינוי.
ומה תפקידנו האינטלקטואלים הצעירים? חלקנו יפרחו באקדמיה, וחלקנו ימריאו לתפקידים בהנהגת החברה ובתעשייה. הלוואי אמן.
פה, בארץ הקטנה הזו, מקום מפגש יבשות, תרבויות ועמים, לכל אחת ואחד מאתנו תרומה ייחודית, אנו יכולים להמחיש בחיינו המשותפים שאפשר גם אחרת.
כשם שאמר נשיא המדינה ראובן רבלין, יש לנו אחריות משותפת שאף שבט בחברה הישראלית, החרדי, החילוני, הדתי או הערבי - לא ירגיש שציפור נפשם נמצאת בסכנה או תחת איום. כך, אף שבט לא יוכל להימלט מנשיאה באחריות לגורלה ועתידה של מדינת ישראל וכלל החברה הישראלית.
כמי שרוצה לראות את בנותיו וילדיהן לעתיד משגשגים בארץ הזו, אני מאמין שכך נכון ואפשרי. כשמבינים שסולידריות עדיפה על מגזריות, ניתן להפוך זאת לייעוד של שיתוף פעולה למען חיים טובים יותר יחד.
תהא זו מינחת תודתנו למנחים ולאוניברסיטה, לבני המשפחה; להורים, לחמות ולחם האהובים, לבני זוגינו ולילדינו הנפלאים ולחברים יוצאי הדופן שתמכו בנו לאורך הדרך.
הבה ויחד נפיק את המיטב מפיסת האדמה הקטנה, הנפלאה והמיוחדת עליה אנו פוסעים, ומתוך ההתמודדות היומיומית עם אתגרים, נמחיש כיצד ניתן ליצור חיבור אמיתי, צמיחה ושגשוש.
תודה רבה ובהצלחה לכולנו!