המחיר של הרשעה על סמך הודאה

ועדת סדר הדין הפלילי המייעצת לשר המשפטים סיימה לאחרונה, לאחר קרוב לשלוש שנות דיונים, את עבודתה בסוגיה שבלבו של המשפט הפלילי: מעמדה הראייתי של ההודאה (הפללה עצמית).

הודאה הנה אחת הראיות המרכזיות בחקירה הפלילית. בניגוד למדינות דמוקרטיות רבות שאינן רואות בהודאה סוף פסוק, בישראל ההודאה, בחקירה או בבית המשפט, היא הראיה שעליה נסמכות רובן המכריע של ההרשעות. בפסיקה התקבעה התפיסה כי ההודאה נובעת מרצונו של הנחקר "לפרוק את אשר על לבו". זוהי תפיסה מסוכנת הנוטעת את האשליה שרק אשם יודה באשמה וכי ניתן להסתפק ב"סימני אמת", כגון כשהשופט חושב שהוא רואה "תגובות אדם משחזר חוויה שחווה אותה".

מחקרים עדכניים מלמדים כי אין לסמוך על תחושות הבטן של השופט וכי יש "להיזהר ממבחן האמת". פרופ' דן סיימון, אשר חקר את תופעת הרשעות השווא, הופיע בוועדה והסביר שהלחץ הגדול של הנחקר להודות נובע מרצונו לדעת "איך אני יוצא מפה", ללא קשר הכרחי לשאלה אם אכן ביצע את העבירה. על שיטות החקירה הנהוגות במשטרה אמר סיימון: "זו שיטה של הפעלת לחצים על אדם והיא עובדת, אבל צריך להבין שהלחצים לא קשורים לאמת ולאשם. וזו הבעיה העיקרית של המתודות האלו. השיטות האלו לא נוטות להביא יותר להודאות אמת מאשר להודאות שווא – הן לוקחות אדם שאין לו אינטרס להודות, ובסוף הוא אכן מודה".

להבדיל מנציגי המשטרה, נציגי השב"כ אמרו בוועדה בגלוי כי הודאות שווא הן תופעה קיימת, אך טענו כי יש להם התמריצים והכלים (שלא הסכימו לגלות מהם) לגלותן. גם הליכי האימות של השב"כ צריכים להיות מוטלים בספק ולהיבדק, אך הוועדה לא דרשה זאת.

פרשת רצח החייל אולג שייחט ז"ל מלמדת כי טענות השב"כ נכונות רק חלקית. השב"כ פנה מיוזמתו לפרקליטות המדינה עם חוות דעת חוקריו, ולפיה החשוד טארק נוג'ידאת הודה ושיחזר דבר שלא ביצע וכי רוצחיו האמיתיים של החייל עדיין לא נתפסו. למרות זאת הוגשו כתבי אישום נגד נוג'ידאת ושני הצעירים שנעצרו עמו, ובית המשפט העליון האריך את מעצרם עד תום ההליכים בסוברו כי יש תשתית ראייתית מספקת להרשעה. כשבועיים לאחר שהחל המשפט נגדם התגלתה חוליית טרור, ואנשיה הובילו את החוקרים למקום הימצאו של הנשק שחטפו מהחייל. רק אז שוחררו נוג'ידאת ושני הצעירים שנעצרו עמו. הנה כי כן, הטענה כי בית המשפט יכול להבחין בהודאת שווא שגויה.

התמריצים שפועלים על השב"כ, גוף מודיעיני, לוודא שמדובר בהודאת אמת, אינם רלוונטיים לחקירת משטרה. בחקירת משטרה, כפי שאמר סיימון, "כשמשיגים את ההודאה זה סוף החקירה ואין הליך ביקורתי מובנה לבדוק את ההודאה שניתנה, אם היא אמת או לא". בכל זאת ניתן ללמוד רבות מדרכי הפעולה של השב"כ. למשל השימוש במינוח "גרסה", השגור בתחום החקירות של השב"כ, הוא אובייקטיבי ואינו מניח מראש כי תיאור עובדתי שנמסר מפי חשוד הוא בהכרח אמת או כזב.

ניתן להבין מדוע השב"כ כגוף מודיעיני העוסק בסיכול טרור מתנגד לחשוף ראיות, אלא שהצורך של השב"כ לחסות בצל המשפט הפלילי כדי להשיג לגיטימציה כופה מערכת אחידה של כללים, אף שהרוב המכריע של התיקים הם תיקי משטרה ולא תיקי ביטחון. כבר בדיון הראשון בוועדה טענה נשיאת בתי המשפט השלום במחוז ירושלים ש"כתוצאה מחששות של השב"כ ניצור הוראות בעייתיות שיחולו על כולם". כך אנו משקרים לעולם שהחקירה הביטחונית עומדת בסטנדרט הפלילי, ולאזרחים שהחקירה הפלילית עומדת בסטנדרט העולמי.

במקום זאת, כשם שאמרו נציגי הסנגוריה הציבורית בוועדה, ניתן להחריג את התיקים הביטחוניים, כמו שנעשה בדרישה לתיעוד וידאו של החקירות, שאינה חלה על השב"כ. ניתן להחריג גם את אותם מקרים שבהם השירות אינו יכול לספק ראיות מלבד הודאה (ובלבד שהוכח כי ההודאה אומתה בדרכים אחרות).

אף שחלק מחברי הוועדה אומרים בשיחות פרטיות שהם מסכימים שקיים צורך בהעלאת רף ההוכחה, איננו יכולים לצפות מהם, כנציגי הזרועות השונים, לומר בגלוי: "תקשו עלינו, זה לטובת כולנו". וכך הרוב בוועדה, המורכב מנציגי הפרקליטות, המשטרה והשב"כ, הוביל להמלצה על נוסח שהוא "מסובך ומכשיל, לא יבינו אותו. מרוב פשרה בכל דבר יש הסתייגות" – כך לדברי נציג לשכת עורכי הדין בוועדה, עו"ד דרור ארד-אילון. אם כן הנוסח מוריד את רף ההוכחה, מחזק את מעמד ההודאה ופוגע בחזקת החפות.

רף הוכחה גבוה ישרת את תכלית החוק לבירור האמת הפלילית מתוך אחריות לחתור לקרב בין האמת המשפטית לאמת העובדתית, הוא ישנע את מערכת החקירה והמשפט מהסתמכות על הודאות אל עבר הסתמכות על ראיות אובייקטיביות מוצקות, והוא ייצור תמריצים לחוקרי המשטרה לצאת מחדרי החקירות, לאסוף ממצאים מהשטח ולהסתמך עליהם. תמריצים אשר יאלצו אותם, כמפורט בפרוטוקול, "לפתח כלים נוספים, לפתח שיטות חדשות, יצירתיות יותר… שהביאו את השב"כ ליכולות המודיעיניות המעולות שיש לו כיום".