הצעה להליך משפטי מקוצר והוגן

תקציר דברים שנישאו בכנס יום החפות, שנערך ב-24 במרץ במכללת ספיר.

באמצע שנות התשעים של המאה הקודמת החלו לעלות לחצים להאצת הדיון המשפטי בבתי המשפט. עם הקמת הסנגוריה הציבורית, כאשר הורחבה זכות הייצוג, עמדה מערכת המשפט הפלילי בפני סכנת הכבדה על הזמן השיפוטי המוגבל, בשל פעילות של סניגורים שהגישו בקשות והשמיעו טיעונים כדי להגן כראוי על לקוחותיהם.

ביוזמת מנהל בתי המשפט דאז השופט דן ארבל נולד הליך מקוצר לשמיעת תיקים פליליים, המכונה גם "ימי הקראות מרוכזים". במהלך יום הקראות מוקראים במרוכז כתבי אישום לנאשמים רבים, בניסיון להביא לסגירת תיקים רבים בהסכמה בין הצדדים בדרך של עסקת טיעון או בדרך של חזרה מאישום, בהנחה שהתביעה המשטרתית תמתיק מעט את העונש שיוטל על הנאשם אם יודה באשמה במסגרת ההליך.

מטבע בריאתו, הליך ימי ההקראות המרוכזים נועד לסגור את התיקים בעסקאות טיעון, כלומר גלומים בהליך תמריצים לכל השחקנים המשפטיים לסיימו בהודאה גם תוך מתן הקלות מפליגות לנאשמים. וכל עוד זה לא ישתנה, ככל הנראה ייוותרו בו הפגמים המהותיים הנגזרים מכך.

אם כן כיצד נבטיח כי "הנאשם יורשע לפי מעשיו ולא לפי מסכת עובדתית מלאכותית ופיקטיבית שאינה משקפת באופן הולם ומידתי את המציאות בהתאם לראיות הלכאוריות שבידי התביעה", כדברי השופטת ביניש?

במקום לנסות לשווא לאסור את קיומן של עסקאות הטיעון, ניתן לשנות את סעיף 154 לחוק סדר הדין הפלילי כך שהודאת נאשם לא יראוה כראיה מכרעת, והשופט יידרש לערוך הליך מקוצר של בירור ראיות, הליך שיתבסס על חומר החקירה ועל עדות הנאשם.

כדי שלא ייווצר לחץ להודות כדי לזכות בהליך מקוצר, יש לאפשר זאת גם לנאשמים הטוענים לחפותם. ניתן לשער כי רבים מהם יעדיפו הליך כזה, שאינו מחייב אותם להודות באישומים אך עשוי לחסוך מהם את המתח הנלווה להתדיינות משפטית ארוכה. התיקון לסעיף 154 מבטיח כי בכל מקום שבו היריבות – העומדת בלבה של השיטה האדברסרית – מסתיימת, יאומצו מרכיבים המקובלים בשיטות משפט אירופיות, אשר מקִלים את בירור האמת בהליך הפלילי.

אל לנו להירתע משינוי שיטת המשפט הגלומה בניסוח זה, שכן כמו שניסח מרדכי קרמניצר במאמר "הגיע הזמן לסיים את עונת המשחקים": "ניתן לומר, כי עצם הרעיון של עיסקות טיעון מהווה התרחקות מן ההליך האדברסרי המסורתי; שהרי במקרים רבים הבסיס העיקרי להכרעת הדין ולגזר הדין אינו חומר הראיות הנובע מבירור המשפט, אלא תוצאת המשא ומתן שבין התובע לסניגור". תיקון סעיף 154 מממש הלכה למעשה את הרעיון הגלום בהצעתו של קרמניצר להגדיר את תפקיד השופט "כמי שממלא חלק פעיל בחקר האמת וגילויה".

לדברי קרמניצר, באמצעות שילוב מוצע זה "יתאפשר סינון מוקדם של מה שמוצע כראיות, באופן שבמהלך הבירור הפומבי של האמת תובאנה רק הראיות הרלבנטיות הנחוצות". העומס המכביד על המערכת העמוסה שלנו יוקטן משמעותית אם כבר בשלב ההתחלתי נסנן את כל מה שאינו ראוי לבירור. עוד טען קרמניצר כי "מעורבותו של השופט בהליך תגדיל את השוויון המהותי בפני החוק; ולהערכתנו, כאמור, תעלה את קרנו של המשפט בעיני הציבור". הוא הוסיף כי בית המשפט עשוי לייצג טוב יותר מן התביעה את האינטרס הציבורי.

כלומר יתרונו של השינוי כפול: גם הגברת הסיכוי לגילוי האמת וגם החשת ההליך הפלילי וייעולו. ברור שפתרון זה עדיף על שימוש בעסקאות טיעון המונעות את ההליך המשפטי. ההודאה לא תוכל עוד לאיין את המשפט, ובכך יוסרו התמריצים לעריכת חלק ניכר מעסקאות הטיעון וירוסנו התופעה והשפעותיה, כיוון שהודאה – ואפילו כניעה מוחלטת – של הנאשם לא תפסיק את המשפט ואת הליך בירור הראיות.

לכן סביר לצפות שיפחתו, ואולי אף ייעלמו, התמריצים לניהול משא ומתן ותופעות הלוואי הכרוכות בכך, כמו סינון חלקי ולקוי של התיקים שמוגשים בהם כתבי אישום, הסתרת ראיות לטובת הנאשם, ניפוח כתבי אישום ושימוש בהם כאיום, פיתוי נאשמים באמצעות הקלות מפליגות, חוסר התאמה בין מרכיבי העבירה לעונש ופערי ענישה ואפליה בין נאשמים.

כאמור, תופעות לוואי אלו הן פרי התמריצים להתמקח שנוצרים מכוחה של ההודאה לאיין את המשפט. כאשר בכל מקרה יתקיים בירור העובדות באמצעות בחינת הראיות, עדיף לסנן היטב את התיקים לפני הגשתם ואין טעם לא במה שהגדיר קירשנבאום "עינויי אדם כאמצעי שיפוטי להוציא את ה'אמת' מפיו", ולא במתן הטבות מפליגות כדי לפתותו להודות. ניפוח כתבי אישום לא יביא תועלת אלא הכבדה לתביעה, והסתרת ראיות תהא כרוכה בסיכון גדול יותר להתגלותה.

נוסף על כך, כאשר כל הודאה תחייב הליך של בירור ראיות, יקטן החשש מכך שנאשמים יודו בגלל התמריצים שמספקת להם המערכת. או אז ייתכן שנגלה מחדש את שגילה לואיס קייב, שופט אנגלי, עוד במאה ה-19: "דווקא בתיקים שבהם האשמה ברורה ומספקת, נדיר למצוא הודאת נאשם".