הכשל והאשליה של עסקאות הטיעון
לא בִּכְדִי זכתה עסקת הטיעון שהתגבשה עם הרב פינטו לביקורת קשה בקרב גורמים בפרקליטות ומחוצה לה. ב-1972, בפסק הדין אשר אישר לראשונה את מתכונת עסקאות הטיעון (אליהו בחמוצקי נגד מדינת ישראל), הזהיר השופט דאז לנדוי: "עסקה הנעשית עם עבריין בחדרי חדרים והמסתיימת בהטלת עונש קל יותר ממה שראוי היה להטיל עליו, יש בה טעם לפגם והיא עלולה לעורר בציבור רושם של איפה ואיפה בעשיית דין בפושעים, ושל משיכת חוטים מאחורי הקלעים על-ידי בעלי השפעה".
עד לפסק דין בחמוצקי היו בתי המשפט הגורם המרכזי בבחינת הראיות ובקביעת תוצאות ההליך. חרף הסתייגותו של לנדוי אפשר פסק הדין את העברת תפקיד בחינת הראיות מבתי המשפט לידי הפרקליטות ולידי התביעה המשטרתית. כתוצאה מכך, כיום מתקבלות רק כ-7% מהכרעות הדין בפלילים לאחר דיוני הוכחות, כך על פי מחקר שנערך באוניברסיטת חיפה בשיתוף עם הנהלת בתי המשפט. שאר הכרעות הדין מבוססות על עסקאות טיעון ועל הודאות הנאשמים. בשיטת המשפט המקובל מסיימת הודאה באשמה בבית המשפט את הליך הוכחת האשמה בפלילים. מכאן מקור מעמדה המשפטי ומכאן התמריצים לעריכת עסקאות טיעון ואשליית החיסכון של מתכונת זו, המטעה להאמין ש"אין חולק כי הסדרי הטיעון מביאים לחסכון במשאבי החקירה, התביעה ובתי המשפט" וכי "נוכח היתרונות הטמונים בהסדרי הטיעון ניתן לראות בהם הכרח בל יגונה", כפי שנכתב בהצעת החוק (תיקון מס' 65 הסדרי טיעון, התש"ע 2010) שמבקשת למסד מתכונת זו בחקיקה.
מקובל לחשוב שאם עסקת טיעון מסיימת את המשפט וחוסכת את המשך ההידיינות, היא בהכרח מקצרת את אורך המשפטים וחוסכת במשאבים. אך אין זו אלא אשליה הגורמת להתעלמות מכך שעסקאות הטיעון מתמרצות את הצדדים להתיש זה את זה לצורך שיפור עמדתם במו"מ, במקום להתמקד בבירור האמת. להבנתי, יותר משעסקת הטיעון נערכת בצל תוצאת המשפט הצפויה, המשפט הוא שנערך בצל ה(צורך ב)מיקוח על עסקאות הטיעון. כתוצאה מכך וכתוצאה מגורמים נוספים, ירדה תפוקת בתי המשפט ב-50 השנים האחרונות פי 2 או יותר, חרף העלייה הדרמטית בשיעור עסקאות הטיעון בתקופה זו ובזמן שהעומס הפלילי על מערכת המשפט קרוב כיום לשיעורו לפני כ-50 שנה. התוצאה היא שהאפשרות להרשיע על סמך הודאה בלבד לא רק שפוגעת ביותר חפים מפשע, אלא בסופו של דבר גם גורמת להתחמקותם של יותר אשמים מדין.
כאשר אין ראיות מספיקות להרשעה מעבר לספק סביר ומציעים לנאשם עסקת טיעון מקלה, גובר ה"חשש מפני הרשעת חפים מפשע, העלולים להודות בעבירה שלא ביצעו בשל חששם מהרשעה בהליך מלא, ממשך הזמן של ההליך ומההוצאות או מתוצאות הלוואי שעלולות לנבוע מעצם קיום ההליכים" (ציטוטים מנוסח הצעת החוק). אחד הצידוקים לדרישה שבית המשפט יבקר את עסקת הטיעון מצד האמת שבה הוא התובנה כי הרשעה על סמך הודאת שווא היא חמורה לא רק לאור העוול שנעשה לאותם חפים מפשע, אלא גם משום שהיא טומנת בחובה נזק לחברה כולה בעצם הזיכוי העקיף של האשמים האמתיים. הודאת אמת, חזקה עליה שתהיה מלווה בראיות ממשיות. מנגד, מתאפשרות עסקאות טיעון כמו זו שהתגבשה עם הרב פינטו המטילות "עונש קל, שאינו הולם את חומרת המעשה" (דברי הנשיא א' גרוניס בעניין עסקת טיעון אחרת, עסקה שאישרה קנס של 1,000 ₪ ומאסר על תנאי לנהג שדרס את את הילדה שחר גרינשפן בהיותו בגילופין).
אם כן, הדרישה לאמת את ההודאה בפלילים בראיות נאמנה לערכים שביסוד שיטת המשפט, ויש לה תוצאות חיוביות רבות: שמירה על רף הוכחה מעל לספק סביר, מניעת גלישה למערכת משפט מבוססת הודאות, נתינת משקל הולם לעניין הציבורי באכיפת החוק, חיזוק חובת הנאמנות כלפי הציבור ושמירת הזיקה בין האמת המשפטית לבין האמת העובדתית.
