נאשמתי ברצח אבי, עצמי ובשרי

"הדבר שאירע לי הרי אינו אלא מקרה יחידי, ומבחינה זו גם לא חשוב ביותר, אבל הוא משמש סימן לפלילה מסוימת, הנהוגה ביחס לרבים. למען אלה אנוכי עומד וטוען כאן. לא למעני" (דברי יוסף ק', "המשפט" מאת קפקא).

מי כמוני יודע. אני חוויתי זאת על בשרי, וזה הסיפור שלי.

גם שמי יוסף, יוסף זהר. אבל השם המלא שלי הוא בעצם יוסף בן משה זהר. גיליתי זאת לראשונה בבית המשפט בדיון על הארכת המעצר שלי. למדתי לאהוב את השם הזה, שמגלם בתוכו את האבסורד שבאישום נגדי – נאשמתי ברצח אבי, עצמי ובשרי. כמעט חמש שנים לקח לי להוכיח את חפותי, וחלפו כארבע שנים נוספות עד שהמדינה פיצתה את זוגתי ואותי על העוול ועל הנזק שגרמה לנו.

נתוני המעצרים שמבצעת המשטרה צריכים "להדאיג כל אזרח במדינה, אבל רוב הציבור לא חושב שזה יכול לקרות לו. זו טעות, זה יכול לקרות לכל אחד", כך אמר ל-TheMarker הסנגור הציבורי הראשי, יואב ספיר. הוא צודק, לי זה קרה. גלגול המעשה ארוך ומורכב, וכמו שאומר הגיבור של קפקא הוא כאמור מקרה פרטי, אבל למדתי ממנו שאם ניתן היה להגיש נגדי כתב אישום כפי שהוגש, ניתן לעצור בישראל כל אדם ולהגיש נגדו כל כתב אישום!

סיפור המעשה בקצרה: בשנת 2003, כשנה לאחר מותו של אבי, נעצרתי והוגש נגדי כתב אישום שהתבסס על הודאות של המטפל של אבי. זאת חרף העובדה שישנתי בביתי בעת מותו, ושצוות טיפול נמרץ של מד"א קבע את מותו הטבעי. הודאות שווא, כך הוכח במחקרים ברחבי העולם, עלולות להתרחש משלל סיבות שקשה לחזות מראש את כולן. ספיר טען עוד כי "השוטרים נעזרים בטכניקות בעייתיות לחילוץ הודאות", וכי "משתמשים במעצר כדי לשבור את רוחו של הנחקר". הוא צודק. למטפל אבי, למשל, שהיה עצור באותו הזמן בחשד לעברה אחרת, הבטיחו הקלות אם ישתף פעולה ויספק להם עדויות שהיו נחוצות להם להרשעתי. ובצד הפיתויים הם הפעילו גם איומים.

עליי איימו החוקרים שאם לא אשתף פעולה הם יזרקו אותי לאבו-כביר, ג'ונגל שלא אחזיק בו מעמד. אינני יודע לומר כמה היה חסר כדי שגם אני אודה בדבר שלא עשיתי. אני בטוח שללא תמיכתם של המשפחה והחברים לא הייתי עומד בלחצים, ולא הייתי נמצא כאן היום כדי לנסות לעורר מודעות לסכנה שבהסתמכות על הודאה. במהלך שנות המעצר שאלתי כיצד ייתכן שניתן להגיש כתב אישום ברצח שלא היה, ומה ניתן לעשות כדי למנוע הישנות מקרים כאלו. הופתעתי לגלות שהחוק בישראל מייחס להודאה משקל גבוה, כאילו הייתה "נסיכת הראיות", והוא שיוצר תמריצים לחוקרים להתמקד בחילוץ הודאות.

יוזמת חקיקה של "התנועה להפחתת מעמד ההודאה" מבקשת לשנות את החוק ואת פרשנותו, המאפשרים היום הרשעה עצמית ללא ראיות תומכות, לכאלה המחייבים לפחות ראיה מוצקה אחת החיצונית למערך ההודאות. קבלת דרישה זו כתנאי הכרחי להרשעה תהווה תמריץ לחוקרים לרכז את מרב המאמצים באיתור ראיות פיזיות בשטח, כמצופה מצוות חקירה מקצועי, תרסן את השימוש במעצר חשודים לצורך חילוץ הודאות ותצמצם בצורה דרסטית הגשת כתבי אישום על בסיס הודאות כוזבות.

למרות תמיכה רחבה ובין מפלגתית להצעת החוק, ההצעה נופלת שוב ושוב, כנסת אחר כנסת, בוועדת השרים לענייני חקיקה, וזאת בגלל התנגדות משרד המשפטים. כדי שיחול שינוי נחוצה תחילה תמיכה של הציבור הרחב, קרי אלפי חתימות על עותק העצומה התומכת ביוזמת התנועה להפחתת מעמד ההודאה. על עצומה זו כבר חתמו משפטנים בכירים, כפרופסורים אמנון רובינשטיין, יורם שחר, בועז סנג'רו ואחרים, אנשי רוח כפרופ' אוריאל סימון, המחזאי יהושע סובול, הרב יובל שרלו ואנשים נוספים.

מאז הזיכוי בסוף 2007, אני מספר על הפרשה ברחבי הארץ וקורא לקהל לחתום על העצומה, המבקשת לקדם יוזמת חקיקה הדורשת מהמערכת לפעול כך שהאמת המשפטית תחתור להתקרב לאמת העובדתית. בקרוב אעשה זאת בכנס "הסתמכות על הודאות בפלילים" במרכז האקדמי כרמל, ואתם מוזמנים לבוא, לשמוע ולהחליט בעצמכם.

הגיבור של קפקא אמנם אמר כי מה שאירע לו "משמש סימן לפלילה מסוימת, הנהוגה ביחס לרבים. למען אלה אנוכי עומד וטוען כאן. לא למעני". אני דווקא כן עושה זאת למעני, שכן מערכת המשפט בישראל היא גם שלי, יש לי פה משפחה וחברים, ואין לי ארץ אחרת.