מדוע יש לאמת את ההודאה בראיות אובייקטיביות

בידיעה של נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות" (9 באפריל 2015) נכתב שבמהלך החיפוש אחר ניב אסרף, החטוף כביכול, נעצרו מאות פלסטינים ו"מאחד מהם הוציאו אפילו חצי הודאה". ידיעה זו הציתה התרגשות בפייסבוק ובבלוגים מהסיפור על יכולת השב"כ "להוציא מפלסטיני הודאה על פשע שכלל לא התרחש", והובילה את הטוקבקיסטים לצייץ על "נפלאות שלטון הכיבוש" במאות שיתופים ובאלפי לייקים.

אם ההתרגשות מוצדקת אם לאו, היא מחמיצה את העובדה שאין צורך בעינויים על מנת לחלץ מחשוד הודאת שווא. לעתים קרובות החשודים מוסרים הודאות כוזבות כתוצאה מלחץ נפשי או שמדובבים בתא המעצר משכנעים אותם להודות כדי להשיג הקלות בעונש. ישנם המכסים בהודאתם על פושעים אחרים, חברים או בני משפחה, וישנם שלעולם לא נבין את המניע להודאתם.

לאחר רצח החייל אולג שייחט נעצרו שלושה חשודים, ואחד מהם הודה בביצוע המעשה ואף "שִחזר" אותו. בכתבה ב"הארץ" נמסר כי "לדבריו, הוא לא הוכה בחקירת השב"כ, קיבל אוכל ושתייה ככל שרצה" (כתבה של שרה ליבוביץ דר, 19 במאי 2004). על סמך עמדתם של חוקרי שב"כ אשר סברו בתום החקירה כי אין להעמיד את החשודים לדין פלילי, פנה ראש השב"כ לפרקליטות המדינה בצעד חריג, אלא שזו סברה שקיימת תשתית ראייתית להרשעתם. עמדה זו אומצה על ידי בית המשפט העליון, וזה דחה את בקשתם להשתחרר ממעצר. כעבור כחצי שנה, לאחר שמשפטם כבר החל, התגלו באקראי ראיות חדשות, ואלו הובילו את המשטרה לחשודים אחרים. אלמלי כן, יש להניח כי השלושה היו נכלאים לכל ימי חייהם, בעוד הרוצחים מסתובבים חופשיים.

הבעיה נעוצה בכך שהמשפט הישראלי אמנם מסייג את הסתמכותו על ההודאה ודורש "דבר מה נוסף" שיתמוך בה, אלא שהגדרתו נזילה ומתעתעת ואינה מספקת כדי למנוע הרשעה על בסיס הודאות כוזבות. עד קום המדינה הייתה נהוגה בבתי המשפט המנדטוריים דרישת הסיוע להודאה, שתפקידה לאמת את ההודאה בראיות אובייקטיביות. בבתי המשפט המנדטוריים נדרשה ראיית סיוע באותם מקרים שבהם בתי משפט באנגליה הזהירו את המושבעים שמסוכן להרשיע ללא ראיה מסייעת (הודאה, עדות מתלוננת בעבירת מין, עדות שותף וכדומה). מאז השתנה הדין באנגליה להחמרה בדרישת הראיה המסייעת. בארץ הכיוון היה להקלה.

תקווה להחזרת המצב לקדמותו ניתן למצוא בפסק דין מתווה דרך מתאריך ה-22 במרץ 2015, שבו הפך בית המשפט העליון החלטה של בית המשפט המחוזי בירושלים. בית המשפט המחוזי הרשיע נאשם בירי ובנשיאת נשק אך בית המשפט העליון זיכה אותו חרף הודאתו. העליון עמד על כך "כי הלקח מהמקרה הוא כמובן שהודאת נאשם מחוץ לכותלי בית המשפט אינה בגדר סוף פסוק. אלא זהו נתון חשוב לעיצוב המשך החקירה, וההחלטה האם להגיש כתב אישום, ובגין אילו עבירות – תוך בדיקת תוכנהּ של ההודאה לצד הראיות הנוספות שנאספו ושניתן לאסוף כחלק מהמלאכה."

בפסק הדין קבע השופט הנדל כי הגיע הזמן להרחיב את היריעה ולוודא כי התוספת הראייתית הדרושה להרשעת אדם על סמך "הודאת חוץ" אכן קיימת ושהיא "חיצונית לנאשם, ולא פרי תוצרתו". בכך, הנדל מבקש לקרב את דרישת ה"דבר מה הנוסף" לתפקידה המקורי של דרישת הסיוע להודאה, זה שהיה נהוג בבתי המשפט המנדטוריים עד קום המדינה – לאמת את ההודאה בראיות אובייקטיביות.

פסק הדין הטרי מעניק רוח גבית ליוזמת החקיקה הדורשת לאמת את ההודאה בראיות חיצוניות בדרגת סיוע, וזאת כתנאי הכרחי להרשעה. קבלת דרישה זו תמריץ את החוקרים לרכז את מרב המאמצים באיתור ראיות פיזיות בשטח, כמצופה מצוות חקירה מקצועי, תשנע את מערכת החקירה והמשפט להסתמך על ראיות מוצקות במקום על הודאות של נאשמים ותחזיר את הראיות לתפקידן במשפט הפלילי – לקרב בין האמת המשפטית לאמת העובדתית.