הרב פרופ’ אהרן קירשנבאום והמאבק להפחתת מעמד ההודאה

הרב פרופ’ אהרן קירשנבאום, הענוותן ואציל הנפש, נפטר בירושלים לפני כחודש בגיל תשעים.

קירשנבאום נולד בשנת 1926 בברוקלין, ניו יורק, למשפחת מהגרים שלא הייתה שומרת תורה ומצוות, אולם בשונה משאר בני משפחתו נמשך לבו אחר היהדות והוא עשה כמיטב יכולתו לזכות לחינוך יהודי – אם בלימודים ב"היברו סקול" המקומי ואם בהצטרפותו לתנועת "השומר הדתי". הוא המשיך ללימודים לתארים מתקדמים וכן ללימודי סמיכה לרבנות קונסרבטיבית והושפע במיוחד מפרופ' שאול ליברמן ז"ל. במהלך לימודיו בישיבת "תורה ודעת" זכה לקרבה מיוחדת אל ראש הישיבה הרב יעקב קמינצקי, קרבה שנמשכה אף לאחר סיום לימודיו בישיבה. לאחר מכן עבר ל"ישיבה יוניברסיטי", שם למד אצל הרב דב סולובייצ'יק. בשנת 1948 נישא לג'ודי פולק, וברבות השנים נולדו לזוג שבעה ילדים, נכדים ונינים לרוב.

בגיל ארבעים סיים קירשנבאום שתי עבודות דוקטורט, במשפט עברי בבית המדרש לרבנים ובמשפט רומי באוניברסיטת קולומביה. בשנת 1969 עלה עם משפחתו לארץ ולימד משפט עברי במוסדות להשכלה גבוהה בארץ ואף עמד בראש החוג ללימודי משפט עברי לתארים ראשון ושני באוניברסיטת תל אביב, עד לפרישתו לגמלאות.

ספרו "הרשעה עצמית במשפט העברי" יצא לאור ב-2004. הספר מוקדש לניתוח העיקרון: מקורותיו, תולדותיו, הנימוקים והסברות שמאחוריו, השלכותיו המשפטיות, החברתיות, הערכיות והדתיות והגורמים שהביאו לסטיות ממנו. המחקר מבוסס על עיון במקרא, במשנתם של התנאים, בתלמודם של האמוראים, בתורתם של ראשונים ובהערותיהם של אחרונים – הכול מנקודת מבט השוואתית. באמצעות מחקר בין-תחומי של סוגיה זו במשפט העברי נגלית עמדת תורת ישראל לעומקה. על ספרו זה זכה קירשנבאום בפרס ויילר מטעם הפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן.

נמצאנו למדים מספרו של הרב פרופ' אהרון קירשנבאום המנוח ש"לפי הדוקטרינה ההלכתית נשלל מההודאה הפלילית על כל צורותיה (הודאה באשמה, הרשעה עצמית והפללה עצמית) כל מעמד משפטי". אליבא דחז"ל, האיסור על הרשעת אדם על סמך הודאתו הוא "גזרת הכתוב", אך לדברי קירשנבאום, זהו איסור שתוצאה חיובית לצדו – איון התמריצים לחילוץ הודאות תוך כפייה ועינויים ומחויבות לבירור האמת.

הודאה באשמה בבית המשפט מבטלת את הליך הוכחת האשמה בפלילים בשיטת המשפט האדברסרית. כפי שניסח זאת קירשנבאום בספרו: "ביסוד השיטה מונחת האמונה, שאם כל יריב יפעל בכל כוחו להראות את צדקתו ולהוכיח את רשעת יריבו, מבין שני הצדדים תצא האמת לאור […] הודאה באשמה כפעולה עצמאית או כחלק מעסקת טיעון, יש בה כדי לבטל את ההליך כולו: בטלה היריבות – בטל המשפט".

מכאן מקור מעמדה המשפטי ומכאן נובעים התמריצים לעריכת עסקאות טיעון. בעסקת הטיעון, שהיא הסכם בין התביעה לבין הנאשם, הנאשם מודה באשמתו ומורשע בתמורה להפחתה בסעיפי האישום ו/או בעונש. עסקאות הטיעון חוסכות לצדדים משאבים ומבטיחות את תוצאת המשפט – את הרשעת הנאשם ואת העונש המושת עליו.

למחקרו ופועלו של קירשנבאום הייתה וישנה השפעה מעשית בנושא הפחתת מעמד ההודאה. פרופ' אמנון רובינשטיין נעזר בקירשנבאום בשעתו בקרב שניהל בפרשת עמוס ברנס. קירשנבאום היה ראשון החתומים על העצומה להפחתת מעמד ההודאה, השמיע את דבר המשפט העברי בסוגיית הרשעת אדם על פי הודאתו בוועדת החוקה, חוק ומשפט והרבה להרצות על כך בימי עיון ובכנסים, ביניהם כנסים לציון יום החפות הבינ"ל.

האתוס של המשפט הפלילי הוא של הרשעה מעבר לכל ספק סביר, אך קצרה יד האדם מלפענח את המציאות: "כי האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב" (שמואל א טז, ז), ומכאן שקשה מאוד להרשיע אדם תוך הימנעות מספק. דומה שהודאה במשפט פותרת קושי זה בכך שהיא מגלגלת את האחריות לקביעת האשמה לידיו ולפיו של הנאשם עצמו. לא סתם מכונה ההודאה בפלילים "הרשעה עצמית".

כנגד תפיסה זו התבטא קירשנבאום בדיון בסוגייה בוועדת החוקה חוק ומשפט, שאליו הוזמן בנובמבר 2003. הוא פתח באומרו: "נתבקשתי להשמיע כאן את דבר המשפט העברי, שבשעה שדנים בשאלה כל כך חשובה יישמע קולה של מורשת ישראל". הוא סיפר כי חקר את הנושא במקומות שונים בעולם ובקובצי חוקים קדומים ומודרניים, אך מסתבר כי "אין שיטה אחת, אפילו תיאורטית, שתעלה על הדעת שמלכת הראיות היא לא מלכה כלל, וזו גישתו של המשפט העברי". בימי-הביניים, כשהייתה אוטונומיה יהודית, שמרו על הכלל ואך לעתים נדירות הסתמכו על הודאת הנאשם. לפי פסקי דין של הרשב"ם ושל הרא"ש, גדולי הפוסקים של ימי-הביניים, תמיד נדרשות "אמתלאות" – ראיות מסייעות, כלומר ראיות שממש יאשרו את דברי המודה.

קירשנבאום הוסיף שביטול מעמדה של ההודאה מבטל את המוטיבציה של החוקרים להשתמש בעינויים ובלחץ לא הוגן, ואף מדרבן אותם לגלות ראיות אחרות. הוא סיים את דבריו בציטוט של השופט האמריקני פליקס פרנקפורטר: "נטל ההוכחה של האשמה, שאותה מאשימה החברה את האזרח, מוטל על החברה עצמה, ולא מפי הנאשם תושג. היא חייבת לאמת את ההרשעה, לא על-ידי חקירת הנחשד, אפילו אם היא מתנהלת תחת הפיקוח של בית-המשפט, כי אם דווקא על-ידי הוכחות הנאספות בידי בולשת מיומנת, ללא תלות בנאשם עצמו".

ביום ראשון ה-6 במרץ התפרסם גילוי דעת לשרת המשפטים שהייתה לי הזכות להיות בין יוזמיו ומנסחיו (http://www.haaretz.co.il/st/inter/Hheb/images/giloi2016.pdf). על המכתב חתומים בין היתר הפרופסורים למשפטים בועז סנג'רו, אמנון רובינשטיין, אוריאל פרוקצ'יה ויואב דותן, חתן פרס נובל לכלכלה ישראל אומן והרב יובל שרלו מארגון רבני צהר. לו היינו זריזים יותר היינו בוודאי זוכים לברכתו של קירשנבאום ולתמיכתו במהלך הקורא לציבור הרחב "להצטרף […] ולחתום על העצומה להפחתת מעמד ההודאה ולהעניק רוח גבית ליוזמות החקיקה הפרטיות הדורשות לאמת את ההודאה בראיות חיצוניות בדרגת 'סיוע', וזאת כתנאי הכרחי להרשעה".

‘הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה’

לחתימה על העצומה: http://www.atzuma.co.il/evidence