על הזכות לסחור בזכות למשפט
אות זכויות האדם לשנים 2014–2015 הוענק ביום ראשון 10.04.16 לפרופ' קנת מן ולסנגוריה הציבורית. לפני הקמתה של הסנגוריה הציבורית, פחות מ-30% מהנאשמים היו מיוצגים, ואילו כיום בזכותה, שיעור הייצוג עומד על למעלה מ-90%.
נהוג לומר על זכות הייצוג כי היא הזכות החשובה ביותר לנאשם בהליך הפלילי, שכן המימוש של כל שאר הזכויות בהליך הפלילי תלוי בכך שהנחקר או הנאשם מיוצג. אם לא יהיה מיוצג, לא יהיה מודע לקיומן של שאר הזכויות, וגם אם יהיה מודע – לא ידע כיצד לממש אותן.
כפי שנכתב בדוח הסנגוריה הציבורית, ההגנה על זכות הייצוג נתפסת כמשרתת "אינטרסים ציבוריים חשובים, כגון שיפור יכולתם של גורמי האכיפה ובתי המשפט להגיע לחקר האמת, הוגנות ההליך, טוהר ההליך השיפוטי ומניעת (או לכל הפחות הפחתת) הסיכון לטעויות ולהרשעות שווא".
בתכנית דין ודברים ברשת ב' (3.04.16) נשאל פרופ' מן כיצד נולד הרעיון להקמת הסנגוריה הציבורית. הפרופ' השיב: "… כשראיתי מה שקורה בבית המשפט שלנו זה היה מאוד בולט וקשה היה לראות את זה אפילו. השתתפתי במחקר בשנות השבעים עם פרופ' אליהו הרנון מהפקולטה למשפטים בירושלים על עסקות טיעון. עסקת טיעון זה דבר שהסניגור והפרקליט יושבים ומגיעים לסיום מוסכם לגבי תיק פלילי. ואז שאלנו אז מה קורה אם מישהו לא מיוצג? הוא לא יכול לעשות את זה, התובע לא ידבר איתו אפילו. זה היה כל כך בולט שהמצב הזה לא יכול להמשיך כך".
בעידוד הסנגוריה הציבורית תופעת עסקאות הטיעון הולכת ומתפשטת, וכיום שיעור הכרעות הדין המבוססות על הודאה שנמסרה בבתי משפט במשפטים פלילים הוא כ-95%, ולרוב מדובר בהודאה הנמסרת במסגרת עסקת טיעון הנערכת בין הצדדים באישור בית המשפט.
אלא שבמסגרת עסקת הטיעון נדרש הנאשם להודות באשמה ולוותר על זכותו למשפט. מכוח חזקת החפות זכאי נאשם שלא להיענש בלא שהוכחה אשמתו במשפט. מכוח הזכות לאי-הפללה עצמית רשאי נאשם להימנע מלהודות בביצוע העבירה. הנאשם בהליך פלילי זכאי גם להתעמת עם הראיות נגדו, להביא ראיות להגנתו, ולהותיר לתביעה לעמוד בנטל ההוכחה של אשמתו מעבר לכל ספק סביר. על כל אלה עסקת הטיעון מאפשרת לפסוח.
המצדיקים מתכונת זו מסבירים כי האפשרות הניתנת לנאשם העני "לסחור" בזכויות אלו מחוץ לבית המשפט משפרת את מצבו, ומקרבת אותו לזה של נאשם עשיר שיכול לשכור את שירותיו של עורך דין מהשורה הראשונה.
הבעיה, כפי שהסבירה חגית לרנאו, סגנית הסנגורית הציבורית הארצית, בדיון בוועדת החוקה חוק ומשפט מתאריך 16.01.12, "שהסדרי טיעון היום בארץ נעשים באווירה של כפייה, עם לחצים. והלחצים האלה הם לחצים מבניים, שהם באמת עניין של יעילות, שהם נורא-נורא קשים. זאת אומרת, זה מגיע למצב שלדעתי סנגור, גם אם הוא ייצג אדם שאומר 'אני חף מפשע', 'אני לא מוכן', אם הוא לא מקיים במקביל למשפט משא-ומתן לקראת הסדר טיעון, הוא כופר בתפקיד שלו. הוא חייב לעשות את זה". חלק מהלחצים נובעים "מהקושי של סנגורים לתת אמון ביכולת של בית המשפט בארץ לזכות", כדבריה בהמשך אותו דיון.
הסנגורים צודקים. מחקרים מלמדים ששופטים אשר בתחילת הקריירה שלהם הציגו גישה ניטרלית לשאלת האשמה או החפות של הנאשם, מתרגלים לעובדה שרובם המכריע של הנאשמים מודים באשמתם. כתוצאה מכך עם הזמן השופטים מגיעים למסקנה שרוב הנאשמים אכן אשמים.
אלא שבמחקר שנערך על ידי ד"ר עמי קובו, כיום שופט בית המשפט השלום רמלה, התגלה כי חלק ניכר מהטוענים לחפותם מוותרים בפועל על זכותם למשפט. במחקר שנערך על כ-400 נאשמים אשר רואיינו בבתי משפט השלום בישראל עם צאתם מאולם הדיונים, נמצא כי מתוך אלו אשר הודו במסגרת עסקת טיעון, כ-30% טענו בריאיון לחפותם!
קנת מן קיווה באמצעות הסנגוריה לאפשר לנאשמים שהיו מעוניינים בעסקת טיעון לשפר את מצבם. כיום, ריבוי עסקאות הטיעון גורם לשופטים להאמין כי מרבית הנאשמים אכן אשמים, וגורם לכך שגם נאשמים הטוענים לחפותם מעדיפים, בעידוד הסנגורים שהפסיקו להאמין בבית המשפט, לערוך עסקאות טיעון.
בשיטות משפט אחרות, עשיית משפט – הליך פומבי של בירור האשמה – הנה חובה שלא ניתן לסחור בה. עסקאות הטיעון מבטלות את המשפט ואף אם ייתכן כי חלק מהנאשמים נהנים מכך – ללא משפט, עלולה הזכות לייצוג לגרום לנאשמים להודות בדברים שלא עשו, ולפגוע בזכותו של הציבור לכך שהאמת המשפטית תתקרב לאמת העובדתית.
