מדע פורנזי וסדר הדין הפלילי

סימפוזיון בין-לאומי שנערך ב-9 ביוני באוניברסיטה העברית בירושלים, בחן את הקשר בין קרימינולוגיה, מדע פורנזי והרשעות שווא. חוקרים מהאקדמיה ובכירים במערכת המשפט, הציגו תובנות ממחקרים ומניסיון החיים שלהם באשר לאופן שבו המדע הפורנזי, חקירות חשודים, שימוש במדובבים, עדי ראייה ועוד, עלולים להוביל להרשעות חפים. כמו כן נסקרו אמצעים שיושמו בעולם כדי להקטין את הסכנה שהרשעות כאלו תתרחשנה.

מדע הזיהוי הפלילי כולל בין השאר ניתוח טביעות אצבע, כלי נשק, סימני כלים, סימני נשיכה, עקבות, תבניות כתמי דם, כתב יד, שיער, ציפויים, כימיקלים, חומרים, נוזלים, סרולוגיה וניתוח שרֵפות וחומרי נפץ, המשמשים כראיות להוכחת אשמה או חפות בבתי המשפט. לדברי חוקרי האקדמיה, מדע זה נגוע בהטיות ובטעויות אנוש בפענוח נתונים בידי מומחים לזיהוי פלילי, ולחלק מהבדיקות – כגון עקבות נעל או צמיגים, השוואות שיער וניתוח שריפות – כלל אין תוקף מדעי.

הטיות מחשבתיות משפיעות על מדענים העוסקים בזיהוי פלילי. "המוח", כפי שהסביר ד"ר איתיאל דרור מיוניברסיטי קולג' בלונדון, "רואה מה שהוא מצפה לראות". לדבריו מחקרים הראו "שאותו בוחן מומחה, בבואו להעריך את אותן טביעות אצבע, אבל בהקשרים שונים, עלול להגיע למסקנות שונות ואף סותרות זו את זו […] מוצאים חשוד ופתאום מוצאים התאמה בתביעת האצבע". לטענתו לא מדובר רק בטביעות אצבעות. אפילו ניתוח דנ"א הוא ניתוח סובייקטיבי, ומומחים שונים עלולים להציג פרשנויות שונות כאשר יתבקשו לנתח נתונים מאותו מקרה.

דרור, שמסקנות מחקריו מיושמות במעבדות מז"פ ברחבי העולם, מציע בין השאר "לעבוד ההיפך – מהראיות לחשוד". כלומר קודם לפתח את תביעת האצבע או הדנ"א מהזירה ורק אחר כך מהחשוד.

פרופ' דן סיימון מאוניברסיטת דרום קליפורניה, הסביר הטיות מחשבתיות בכך ש"המוח מייצר תמונה שמשליכה גם על פרשנות הפרטים ומתעלם מהפרטים שלא מתאימים". סיימון אף הסביר כיצד פועלות שיטות החקירה שגורמות לנחקרים להודות, וטען כי "אדם יודה, כי באותו רגע הוא מבין שכדאי לו להודות ואין לזה קשר לאשמה. לכן העבודה של השב"כ מתחילה אחרי כן כדי לאמת אותה".

חתם את האירוע פאנל שדן ביישום רפורמות במערכת המשפט. שופט בית המשפט העליון ניל הנדל, חלק עם הקהל את תהייתו על כך ששופט צריך לקבוע אם אדם דובר אמת או לא והאם שופטים מומחים בכך? הנדל, אשר קבע בפס"ד מצגורה בדצמבר 2013 כי טביעת נעל אינה ראיה מדעית, הוסיף שמשפט פלילי צריך להוכיח אשמה מעל ספק סביר ולכן צריך סטטיסטיקה כדי להתבסס על ראיות מדעיות. באשר להודאות נאשם, הוסיף הנדל, "סומכים על כך כי זה נוח. אם אתה זקוק לכך, סימן שיש לך ספק יותר גדול ממה שאתה חושב".

עו"ד אלי אברבנל, משנה לפרקליט המדינה לעניינים פליליים, הביא כדוגמה את פרשת רצח החייל אולג שייחט שבה "אין חולק שחף מפשע הודה ושחזר". לדבריו אפשר ללמוד מכך שלא צריך להכביד על מערכת המשפט בדרישה לראיות סיוע להודאה וכי "אין תחליף לשופט בעל שכל ישר". אלא שהפרשה מוכיחה בדיוק את ההיפך. חרף חוות דעת חוקרי השב"כ שסברו שמדובר בהודאות שווא, פרקליטות המדינה הגישה כתבי אישום בסוברה שההודאה תואמת ממצאים מהשטח, ושופטי בית המשפט העליון אישרו את הבקשה למעצר עד תום ההליכים, בקובעם כי ישנה תשתית ראייתית מספקת להרשעה.

בנוסף לכך, בעוד המדע הפורנזי ממשיך להתקדם ולהשתכלל מבחינה טכנולוגית וחותר למנוע הטיות וטעויות, המשפט הפלילי נסוג לאחור ומזכיר, כפי שניסח זאת היסטוריון המשפט ג'ון לגביין, פרוצדורות מימי הביניים. כך לדוגמה, להודאה בחקירה נדרש דבר מה נוסף, אך להודאה בבית המשפט, שעל פיה מורשעים כיום כ-95% מהנאשמים, אפילו זאת לא נדרש.

אברבנל השיב שהאחריות על עסקאות הטיעון היא של הסנגורים, שאחד מהם אף אמר ש"זכותו של אדם להודות בפשע שלא ביצע". על כך הגיב ד"ר יואב ספיר, הסנגור הציבורי הארצי, שהבעיה נעוצה בשיטה שגורמת לחפים מפשע להעדיף להודות מאשר להיאבק על חפותם.