על הווידוי בפלילים

בכתבה "הקלות הבלתי נסבלת של הווידוי", מזכיר משה הברטל את ספרו של הרב פרופ' אהרון קירשנבאום המנוח "הרשעה עצמית במשפט העברי".

אליבא דחז"ל, האיסור על הרשעת אדם על סמך הודאתו הוא "גזרת הכתוב", אך לדברי קירשנבאום, זהו איסור שתוצאה חיובית לצדו - איון התמריצים לחילוץ הודאות תוך כפייה ועינויים ומחויבות לבירור האמת.

הרמב"ם, כפי שהלברטל מציין, מסביר את הכלל בכך "שמא [המודים הם] מן העמלים מרי נפש המחכים למות, שתוקעים החרבות בבטנם ומשליכים עצמם מעל הגגות, שמא כך זה יבא ויאמר דבר שלא עשה כדי שיהרג", כלומר מתאבדים בהודאתם.

לעומת זאת, בשיטת המשפט האדברסרית הנהוגה בישראל, הודאה באשמה בבית המשפט מבטלת את הליך הוכחת האשמה בפלילים. כפי שניסח זאת קירשנבאום בספרו: "ביסוד השיטה מונחת האמונה, שאם כל יריב יפעל בכל כוחו להראות את צדקתו ולהוכיח את רשעת יריבו, מבין שני הצדדים תצא האמת לאור […] הודאה באשמה כפעולה עצמאית או כחלק מעסקת טיעון, יש בה כדי לבטל את ההליך כולו: בטלה היריבות – בטל המשפט".

התוצאה היא שכיום "מבין 42 אלף כתבי אישום המוגשים לבית משפט, …, רק ב-1,700 תיקים מתנהל המשפט ונשמעים עדים ופחות מאחוז מהנאשמים מזוכים מכל סעיפי האישום נגדם", רויטל חובל (הארץ, 8.04.15). כלומר, במשפט הישראלי הגענו למצב שבו הנלחמים על חפותם, מתאבדים!

האתוס של המשפט הפלילי הוא של הרשעה מעבר לכל ספק סביר, אך קשה מאוד להרשיע אדם תוך הימנעות מספק. דומה שהודאה במשפט פותרת קושי זה בכך שהיא מגלגלת את האחריות לקביעת האשמה לידיו ולפיו של הנאשם עצמו. לא סתם מכונה ההודאה בפלילים "הרשעה עצמית".

קירשנבאום, ראשון החתומים על העצומה להפחתת מעמד ההודאה, התבקש להשמיע את דבר המשפט העברי בדיון בסוגייה בוועדת החוקה חוק ומשפט, שאליו הוזמן בנובמבר 2003. הוא סיפר כי חקר את הנושא במקומות שונים בעולם ובקובצי חוקים קדומים ומודרניים, אך מסתבר כי "אין שיטה אחת, אפילו תיאורטית, שתעלה על הדעת שמלכת הראיות היא לא מלכה כלל, וזו גישתו של המשפט העברי". והוסיף: "בימי-הביניים, כשהייתה אוטונומיה יהודית, שמרו על הכלל ואך לעתים נדירות הסתמכו על הודאת הנאשם. לפי פסקי דין של הרשב"ם ושל הרא"ש, גדולי הפוסקים של ימי-הביניים, תמיד נדרשות "אמתלאות" – ראיות מסייעות, כלומר ראיות שממש יאשרו את דברי המודה."

את דבריו בוועדה חתם בציטוט של השופט האמריקני פליקס פרנקפורטר: "נטל ההוכחה של האשמה, שאותה מאשימה החברה את האזרח, מוטל על החברה עצמה, ולא מפי הנאשם תושג. היא חייבת לאמת את ההרשעה, לא על-ידי חקירת הנחשד, אפילו אם היא מתנהלת תחת הפיקוח של בית-המשפט, כי אם דווקא על-ידי הוכחות הנאספות בידי בולשת מיומנת, ללא תלות בנאשם עצמו".

יוסף זהר,

חוקר ומרצה למשפט פלילי ופעיל במאבק להפחתת מעמד ההודאה