הבעיה המעגלית' של העומס בבתי המשפט
בישראל, בראשית שנות החמישים של המאה הקודמת, היו בתי המשפט הגורם המרכזי בבחינת הראיות ובקביעת תוצאות ההליך. כ-30% מהנאשמים זוכו מכל סעיפי כתב האישום, ורק כ-70% הורשעו הרשעה חלקית או מלאה. עם השנים עבר תפקיד בתי המשפט בבחינת הראיות לידי הפרקליטות והתביעה המשטרתית. כיום רק כ-7% מהכרעות הדין בפלילים מתקבלות לאחר דיוני הוכחות,[1]כ-1% בלבד מהנאשמים מזוכים מכל סעיפי האישום ושיעור הנאשמים שמורשעים במשפטים הבודדים שבהם נאשמים כופרים באשמתם הוא למעלה מ-90%.[2] הסברה הרווחת היא שהשימוש ההולך וגובר בעסקאות הטיעון נועד להתמודד עם עומס התיקים הפליליים בבתי המשפט, ושבלעדיהן מערכת המשפט תקרוס.[3]
"בשיטה אידיאלית של עשיית צדק אין מקום לפשרות אלא משמצאה התביעה שיש בידה ראיות מספיקות להעמדת אדם לדין, חייב הדין להתברר עד תומו", כתב השופט לנדוי בשנת 1972, בפסק דין בבית המשפט העליון, אשר לראשונה אישר את עסקאות הטיעון. את החלטתו נימק לנדוי בכך ש"טובת הציבור דורשת לעתים לוותר על הענשתו המלאה של עבריין (או אפילו על הענשתו בכלל, כאשר עושים אותו עד המדינה), כדי לחסוך מזמנם של עובדי הציבור ולהחיש את הליכי המשפט בכללם, או כדי להביא לידי הרשעתם של עבריינים אחרים שאלמלא כן לא היו מובאים לדין כלל והיו ממשיכים בפעילותם הפושעת".[4]
הנימוק הזה שימש את הצדקן את מאות אלפי עסקאות טיעון שנחתמו מאז ובא לידי ביטוי גם בהצעת החוק הממשלתית שביקשה להסדיר את מתכונת עסקאות הטיעון, "אין חולק כי הסדרי הטיעון מביאים לחסכון במשאבי החקירה, התביעה, ובתי המשפט".[5]
ד"ר יוסף זהר, הינו חוקר ומרצה למשפט פלילי
מחקרו לתואר שלישי, "משפט פלילי בצל המיקוח – השפעת עסקאות הטיעון על המשפט הפלילי", נערך במסלול הרב-תחומי של אוניברסיטת חיפה, בהנחייתם של הפרופסורים ישראל אומן, אורן גזל-אייל ואלון הראל
