שופטים ושוטרים

פרשת השבת הקרובה נפתחת במילים: "שופטים ושוטרים, תיתן-לך בכל-שעריך, אשר יהוה אלוהיך נותן לך, לשבטיך; ושפטו את-העם, משפט-צדק" (דברים טז, יח). כפי שאומר ר' אלעזר בן שמוע: "אם יש שוטר יש שופט, אם אין שוטר אין שופט" (מדרש הגדול, ספר במדבר, פרשת שופטים). ניתן לומר שגם ההיפך נכון - אם אין שופט אין (גבול ל)שוטר - כפי שהמציאות הישראלית חושפת.

דוח הסנגוריה הציבורית לשנת 2015 שפורסם בתחילת השבוע, מאפשר לבחון את הקשר בין שוטרים ושופטים בישראל של היום. בשנת 1998 היו בישראל כ 38,000 מעצרים. מספרם של אלה טיפס באופן הדרגתי והגיע לכמעט 62,000 בשנת 2015. מספרם של המעצרים עד תום ההליכים גדל באופן ניכר, ובעקביות: בשנת 1998 היו 6,000 מעצרים עד תום ההליכים, ואילו בשנת 2015 היו כ 20,00 מעצרי עד תום ההליכים.

צילום מוטי קמחי, הארץ 3.03.2003

אלא שכפי שעולה מהדו"ח: "מרבית העצורים בישראל אינם זוכים לממש את זכות ההיוועצות שלהם בסנגור לפני חקירתם במשטרה" ו"ברוב המקרים מודיעה משטרת ישראל לסנגוריה הציבורית על דבר מעצרם של העצורים לאחר שכבר נחקרו, כך שמידת האפקטיביות של מימוש זכות ההיוועצות בשלב זה נפגעת באופן ממשי".

יתירה מכך: "בשנת 2015 ותחילת שנת 2016 נתקלה הסנגוריה הציבורית במקרים חוזרים ונשנים של חיפושים שנעשים בחלק מתחנות המשטרה בגופם של עצורים, ביניהם קטינים ואנשים ללא עבר פלילי, תוך שהם נדרשים להוריד את כל בגדיהם ונותרים עירומים כביום היוולדם בפני השוטרים העורכים את החיפוש", "החיפושים המשפילים נערכו בניגוד לחוק, ותוך הפרה חמורה של זכותם החוקתית של העצורים לכבוד ולפרטיותו."

מדוע פועלת המשטרה כך?

בישראל ניתן להרשיע בפלילים, אף בעבירות החמורות ביותר, על סמך הודאה בחקירה. אין פלא שמשטרת ישראל הרואה במעצר כלי חקירתי שנועד לגרום לאנשים להודות או להעיד נגד אחרים.

כך למשל, ביום חמישי שעבר, ה 1 בספטמבר, דחה בית המשפט העליון את ערעורו של אדם שהורשע ברצח על סמך הודאתו. השופט סולברג פסק כי: "..ניסיון החיים והשכל הישר מלמדים, שאין אדם מודה באופן חופשי ומרצון בביצועה של עבירה, אלא אם כן אמת בפיו; וככל שמדובר בעבירה חמורה יותר, כך גובר כוחה של הנחה זו."

האם ניתן להגיע לחקר האמת מנקודת מוצא שאין אדם מודה בעבירה אלא אם הוא אשם?!

בניגוד לסולברג, פרופ' דן סיימון, חוקר תופעת הרשעות השווא, סובר כי הלחץ הגדול של הנחקר להודות נובע מרצונו לדעת "איך אני יוצא מפה", ללא קשר הכרחי לשאלה אם אכן ביצע את העבירה. על שיטות החקירה הנהוגות במשטרה אמר סיימון: "זו שיטה של הפעלת לחצים על אדם והיא עובדת, אבל צריך להבין שהלחצים לא קשורים לאמת ולאשם. וזו הבעיה העיקרית של המתודות האלו. השיטות האלו לא נוטות להביא יותר להודאות אמת מאשר להודאות שווא – הן לוקחות אדם שאין לו אינטרס להודות, ובסוף הוא אכן מודה". (חוות דעת בפני ועדת סדר הדין הפלילי בראשות השופטת עדנה ארבל).

לעומת החוק הנהוג בישראל של היום, המקרא בפרשת שופטים דורש כי רק: "על-פי שניים עדים, או שלושה עדים--יומת המת: לא יומת, על-פי עד אחד" (דברים יז, ו).

הרב פרופ' אהרון קירשנבאום המנוח מסביר ש"לפי הדוקטרינה ההלכתית נשלל מההודאה הפלילית על כל צורותיה (הודאה באשמה, הרשעה עצמית והפללה עצמית) כל מעמד משפטי". אליבא דחז"ל, האיסור על הרשעת אדם על סמך הודאתו הוא "גזרת הכתוב", אך לדברי קירשנבאום, זהו איסור שתוצאה חיובית לצדו – איון התמריצים לחילוץ הודאות תוך כפייה ועינויים ומחויבות לבירור האמת.

יוסף זהר,

חוקר ומרצה למשפט פלילי ופעיל במאבק להפחתת מעמד ההודאה.